יגעת ומצאת – תאמיני!

***את הפוסט הזה אני כותבת מסן-פרנסיסקו. מהמשרד החדש שלי בקומה ה-23 של בניין משרדים מפואר בלב העיר, עם נוף ל bay (מצורפת תמונה להמחשה).

 

כשהחלטתי להקים בלוג, ריכזתי את כל החומר שכתבתי לאורך התקופה, בחרתי כמה נושאים שידעתי בגדול שיופיעו בו, סידרתי בגדול את החומר לפי הנושאים, והנחתי שיהיה לפוסטים סדר כלשהוא, אבל לא ידעתי בדיוק איזה – כרונולוגי, לפי נושאים, לפי חברות שהתראיינתי וכו׳.

 

הכל בסדר

ואז עשיתי קורס בלוגריות. ואח״כ קורס בכתיבה אונליין. ושם עשינו תרגיל – להמציא כותרת לפוסט שתמשוך את הקוראים. זה היה עוד בשלב שכל החומר היה עדיין גולמי. מפוזר בין notes בטלפון, דפים כתובים ברחבי הבית (והאוטו 😉 ) קובץ OneNote וכל מיני מיילים. מה עכשיו כותרת לפוסט כשהכל מעורבב אצלי בראש?! יש לי יותר מידי מידע, איך אני אבחר רק נושא אחד ואחשוב על כותרת?! ועוד ב 10 דקות. לא נשמע לי הגיוני… אבל זה תרגיל, ואני חננה – אז עשיתי.

אז התחלתי עם פוסט החניות כי לזה הצלחתי למצוא כותרת מושכת יחסית בקלות (טוב, חוכמה גדולה לצטט מישהו אחר ולרכב על הגל שלו…). ואז כתבתי על קורות החיים כי קיבלתי מלאאא פניות מאנשים, וזה נהיה נושא ״חם״ שהיה לי הרבה מה לכתוב עליו. ואחריו בא הפוסט על הראיון הטלפוני כי משהו עורר את זה בי, ואיכשהו נוצר סוג-של רצף כרונולוגי כלשהוא שחשבתי שהולך להתוות את הדרך.

אלא שאז זה קרה

מצאתי עבודה.

ז׳תומרת – מצאתי את המשרה שרציתי (מנהלת מוצר יחידה), בחברה שרציתי (סטארט אפ קטן, כדי שאהיה חלק ממשהו בצמיחה), עם מוצר שרציתי (כזה שיש לו ערך לאנשים) ובמיקום שרציתי (לב ת״א)!

אה, ואם כל זה לא מספיק – הודיעו לי שאת החודש הראשון אני צריכה לעשות בסן-פרנסיסקו. נו, באמת…

 

עכשיו, כל הזמן חשבתי שזה אמור להיות ה happy ending, הפוסט המסיים, הפינאלה. ובכלל עוד לא כתבתי רבע ממה שיש לי להגיד. ומה פתאום פוסט מסיים – מה אם יבוא לי להמשיך לכתוב גם תוך כדי עבודה?! אז מה, בגלל שזה לא יוצא לי בול בסדר הכרונולוגי – אני לא אחלוק אתכם את הרגע הזה?! ברור שכן!

 

איך זה קרה?

אתם בטח שואלים – איך זה שקיבלת בדיוק את כל מה שרצית? – צודקים.

גם אני שאלתי את עצמי את זה בשבוע הראשון, אחרי שהכל נסגר. אפילו הייתי צריכה ממש לצבוט את עצמי בכל פעם שסיפרתי למישהו שאני מתחילה לעבוד ואיפה, ואז מוסיפה את העניין של החודש בסן-פרן.

גם אני לא הצלחתי להבין איך זה הגיוני ששנה שלמה חיפשתי עבודה, ובסוף הכל נגמר בשבועיים האחרונים?!

אלא שאז שמעתי את עצמי מספרת למישהו על תהליך החיפוש, ופתאום הבנתי שבעצם את המשרה הזו עם כל הפרמטרים האלו שציינתי – חיפשתי בעצם רק 3 חודשים…

רגע, מה?! את אומרת שחיפשת עבודה שנה, איך פתאום זה הצטמצם ל- 3 חודשים??? אז זה קצת ארוך בשביל לפרט הכל כאן ולכן צפו לפוסט נפרד, שיפרט יותר את התהליך שעברתי, ואת כל המחשבות שליוו אותו, אבל בגדול – לקח לי 9 חודשים של ראיונות ומבחני בית, ושיחות עם חברים לחדד את הרצונות שלי. ועדיין זה היה ״ליד״.

עד שהגיעה שיחה עם חבר מהעבר, כדי להבין מה אני באמת רוצה (ולא לפחד לרצות את זה).

משפט אחד של מישהו שהפיל אסימונים ומשם זה כבר היה (כמו שסטטיק ובן אל אומרים) ק-ל 🙂