הופ, גדלתי (והתבגרתי) בשנה

את ההשראה לפוסט הזה קיבלתי מחברה, שחגגה בלוגהולדת שנה לא מזמן. הבלוג שלי חגג שנה לפני כחודשיים ולא חשבתי לעשות מזה אישיו, עד שקראתי את הפוסט שלה.

למה לא חשבתי לחגוג? כי קצת הרגשתי שהמסלול שצפיתי כשהתחלתי את הבלוג עשה חישוב מחדש ושינה כיוון בלי לשאול אותי בכלל.

ולמה החלטתי בסוף כן לציין את זה בפוסט מיוחד? כי בזמן האחרון אני עסוקה וטרודה בראיונות עבודה (שוב, כן סיפור לפוסט נפרד) וזה יוצר קצת מחסום יצירתי יש כמה פוסטים שהתחלתי לכתוב ואיכשהו ״נתקעו״, ותכלס חשבתי שלסכם את השנה שחלפה יתן לי ״פוש״ להמשיך לכתוב.

אז הלכתי על זה.

 

אז איך הכל התחיל?

כמו שכתבתי בחלק של ״מי אני״, כל המסע הזה התחיל כשהחברה בה עבדתי סגרה את מרכז הפיתוח בארץ ואני התחלתי לחפש עבודה. זה התחיל כעוד שלב בחיים של להיות ״בין עבודות״, והפך למסע גילוי עצמי מלווה בהרבה תובנות אישיות.

כאמור, היתה תקופה עמוסת ראיונות.

עוד לא כתבתי על זה פוסט נפרד, אבל זה נושא מדובר בפני עצמו תהליכי הגיוס של מנהלי מוצר. מי פה שהוא מנהל מוצר שחיפש אי פעם עבודה, יודע על מה אני מדברת. ומי שבדיוק שוקל לעבור לתפקיד הזה תתכוננו. וגם סליחה, לא התכוונתי לבאס.

זה מתחיל בראיון טלפוני, מתקדם לראיון של מנהל מגייס, ממשיך לתרגיל בית, ראיון עם הCTO, ראיון עם הHR, עוד אחד עם המנכ״ל/שותף/מישהו אחר בכיר בהנהלה, ועד להצעה המיוחלת [הסדר יכול להשתנות מעט]. סה״כ קצר וקולע.

כמו בהרבה מערכות יחסים בחיים, גם פה היה צד שרצה יותר, ולכן רוב התהליכים האלו הסתיימו בין השלב הראשון לשלישי. חלק מהם התקדמו יותר והיו גם את אלו שהלכו עד הסוף. אלא שאז, אני בחנתי שוב את הדברים והחלטתי לסרב להצעה. בכל פעם זו היתה סיבה אחרת תנאים לא טובים, תחום לא מעניין, הצעה אחרת קורצת יותר וכו׳.

לימים, התברר ש I dodged the bullet כמעט בכל המקרים (חלק נסגרו, חלק ההנהלה התחלפה, חלק הסתבר שלא באמת נחמד שםבקיצור הבנתם).

אם קראתם לעומק את הבלוג תודה, אתם משפחה יקרה וחברים ממש טובים אז כבר הבנתם שאת שלב תרגיל הבית עשיתי כמעט בכל חברה אליה התראיינתי.

מה הקשר? הנה זה מגיע

 

But first, coffee

בכמעטשנתיים האחרונות יש לי מסורת בימי שישי קניות של ירקות ופירות בשדות של רמה״ש, ואז לשתות קפה. עם זוג חברים. הוא עבד איתי בעבודה הקודמת ועם אשתו התחברתי מהר מאוד.

כך יצא, שבאחד מימי השישי האלו, בעודי פורסת את מהלכי השבוע שחלף ואת כל הראיונות שעברתי העליתי את הנושא של תרגילי בית וכמה כאלו עשיתי עד כה. אחרי מילות ההערצה על כוח הסבל שלי [אמוג׳י מרוצה מעצמו], נשאלתי למה אני לא עושה עם זה משהו.

זה גרם לי לחשוב מה אני יכולה לעשות עם כל החומר שהיה לי. מה שאוטומטית הזכיר לי את הספר שנעזרתי בו ללמוד לראיונות cracking the pm interviewבו גוללת המחברת דוגמאות לשאלות והסברים על איך להתכונן לראיונות בחברות הגדולות (גוגל, פייסבוק, מייקרוסופט וכו׳).

אבל אז קפצה אצלי המחשבה של ״מי אני לעומתה, ואיך אני יכולה לעזור כשיש את הספר שלה?!״. וכמעט ואמרתי לעצמי ״עכשיו באים? היא כבר כתבה את הספר הזה לפניך…״

אבל אז הבנתי שבעצם הלכתי רחוק. מידי.

 

מגירה אחת ביום

לפני כמה שנים עשיתי קורס בעיצוב פנים. זה היה קורס של 10 מפגשים בו למדנו את היסודות איך מעצבים חדרי שינה, חדרי רחצה, מטבח, תכנון תאורה, מה הם הנתיבים בתוך הבית, ואיך לוחצים יד לשיפוצניק (כן! יש דרך).

במסגרת הקורס, דיברנו על שיפוצים ומעברי דירות, איך אורזים, וגם כמה בלגן זה לסדר אחר כך את הבית. למה בלגן? כי כולם דיברו על הרצון לסדר את כל הארגזים מיד או כמה שיותר מהר ומה לעשות, זה מעייף. ואז המרצה אמרה במקום להסתער על כל הבית בימים הראשונים ואז להתייאש ולהישבר, תעשו מנהג ותסדרו מגירה אחת ביום. ככה, בקטן.

מאז בכל פעם שעומדת בפני משימה, בכל מיני תחומים בחיים, שנראית בהתחלה קצת מאיימת אני משננת את המשפט ״מגירה אחת ביום״.

כשנזכרתי בזה, הבנתי שספר כזה הוא באמת לא הפתרון המתאים, ולא מה שאני רוצה לעשות (כי זה גם עלול לקחת יותר זמן). אבל אני כן יכולה לחלוק את הידע שלי בניחשתם נכון בלוג.

 

האפיון

אז בתור מנהלת מוצר, התחלתי לאסוף את הרעיונות שלי במקום אחד ״זרקתי״ על הנייר (הווירטואלי) את כל מה שעבר לי בראש בהקשר של ראיונות עבודה סוגי החברות שהייתי בהן, שאלות ששאלו אותי, שאלות שאני שאלתי אותם, מקורות חיפוש, התלבטויות שהיו לי והתהליך שעברתי עם עצמי להגיע להחלטה לגבי מקום העבודה שרציתי לעבוד בו.

הכנתי רשימה. אפילו די ארוכה. וגם עברתי על היומן אחורה, וסיווגתי כל ראיון שהייתי בו אם היה חוויה טובה או לא, ולמה. וציינתי איזה חברות חזרו אלי עם פידבק, או חזרו בכלל (כן, תתפלאו, לא כולם חוזרים עם תשובה), ואיך התנהל שם התהליך.

ואז חשבתי מה בעצם המטרה של הבלוג שלי. מי אני רוצה שיקרא אותו, איזה ערך אני רוצה לתת לקוראים שלי, ו…איך אני רוצה שיקראו לבלוג.

מגניב. מה עכשיו?!

אחרי שכתבתי את כל זה, התחלתי לחפש ב YouTube סרטונים שמסבירים איך, טכנית, לפתוח בלוג בוורדפרס.

ואז הגיעה שיחת טלפון מפתיעה. אני אחסוך לכם את המתח זה לא היה מארק. גם לא סאטיה, לארי, טים או ג׳ף. זו היתה אמא שלי, שמתנדבת שנים בויצ״ו, והתקשרה לספר לי שבדיוק היום מתחיל אצלם קורס בלוגריות ואם זה מעניין אותי, אני עדיין יכולה להירשם.

אני חושבת שזו היתה ההחלטה הכי מהירה שקיבלתי בחיי, וגם אחת הטובות כפי שיסתבר מאוחר יותר.

 

ה Launch

אז כתבתי פוסט אחד, את אודותיי והדף הקל של יצירת קשר, והייתי מוכנה לפרסום.

!?Wait, was I

מצד אחד, היה (ועדיין יש בכל פוסט) חשש שאף אחד לא יקרא. או שיקראו אבל לא יעניין אותם אז לא יגיבו. או שיגיבו רק לרעיון שפתחתי בלוג ואולי לפוסט הראשון, אבל שם זה ייעצר.

מצד שני, מה יהיה אם יקראו? עכשיו אני צריכה לפרסם פוסטים בקצב כלשהוא, ושהם יהיו מעניינים ובעלי ערך, ואיזה פחד!

ואז התחילו להגיע תגובות, גם בפוסטים עצמם אבל גם במציאות ממש (״מה, את הפרודקטיבית?!״) שגרמו לי להיות נבוכה ומוקסמת בו זמנית שאנשים אשכרה קוראים את מה שאני כותבת. זה עוד יותר הקסים אותי שבאתי לראיונות עבודה והמראיינים העלו דברים מתוך הבלוג (שלא לדבר על ראיון שהתאפשר בכלל בזכות הבלוג…).

זה כייף, זה מחמיא, וזה גם מלחיץ האם יאהבו את הפוסטים הבאים? האם ימשיכו לעקוב אחרי או שאולי זה היה חד פעמי?! האם מרקו ימצא את אמא שלו

 

 

אין ספק, זו היתה שנה מורכבת לבלוג, שהתחילה ממש לקראת התחלת עבודה ומסתיימת לתוך חיפוש עבודה חדששנה של למידה, של העזה, של יציאה מאזור הנוחות ושל עשייה מרובה.

שנה של צבירת חוויות חדשות, חברים נוספים, עוד מיזמים ואומץ! כי, איך אמר איינשטיין ״אתה נכשל רק כשאתה מפסיק לנסות״.

אז אני לא מפסיקה לנסות. מקווה שתישארו איתי (כשנחגוג שנתיים יהיו מתנפחים ובלונים, אז כדאי לכם).

 

ספרו לי על הנסיונות שלכם, מבטיחה ללמוד מהם ולשתף את התובנות שלי.

12 תגובות בנושא “הופ, גדלתי (והתבגרתי) בשנה

  1. וואו אורית את השראה!
    איזה חוזק ואורך רוח את מפגינה!
    כמה למדת ואת מעבירה השראה הלאה!
    תמשיכי יש לך כל כך הרבה לתרום לכולנו

    אהבתי

  2. הקריאה בפוסט הזה היא קולחת. את מתארת כאן את הקשיים דווקא כמפתחות לפריצות הדרך בדרכך המאתגרת. כאשר בעצם את מצליחה פעם אחר פעם בפתרון הקשיים וכאילו לא מתוך כוונה לפתור. האווירה בפוסט היא אופטימית ומעודדת להמשיך ולנסות וליהנות מכל הדרך!
    אני רוצה להמשיך לקרוא וללמוד את הדרך בה את מתמודדת ומבחינתי, שמרקו ימשיך לחפש את אמא, כי הדרך, אח איזו דרך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s