ראיון או דייט? תורת היחסים

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה שנים, ולא פרסמתי אותו כי – כמו שצדי אומר בעונה הנוכחית – ״זה לא״.
בנתיים, פוסט שקראתי הבוקר בלינקדאין, יחד עם הדייט של אתמול, גרמו לי לחזור לכאן.

אז הפוסט ההתחלתי נכתב בהשראת ראיון טלפוני שהיה לי לפני כמה שנים. התקשרה אלי מנהלת גיוס מסטארט-אפ מוכר ומצליח – ולמרות שקבענו שעה לשיחה, היא איחרה ב-10 דקות. את תחילת השיחה היא העבירה בכפרה – התנצלה על האיחור, החמיאה לי על הקו״ח ועל הוויב, והבטיחה להיות דייט מוצלח 🙂 [גילוי נאות – היום היא חברה].

זה החזיר אותי אחורה כמה שנים, לשיחה שניהלתי עם אחותי על עולם הדייטים, וגם אני עשיתי את ההקבלה לראיון עבודה – הלחץ, ההתרגשות, תחושת המבחן, והשאלות הבנאליות שנשאלתי. השיחה הזו היתה יחסית קצרה, כי אחותי עבדה אז בשירות המדינה ולא בדיוק התראיינה למקומות. וגם כי היא נשואה כבר 200 שנה אז לא בענייני דייטים. אבל זה בהחלט שתל מחשבות בראשי…

באיזה אופן? לפני כמה שנים בזמן שהייתי בין עבודות, דודים שלי מלונדון שאלו מה קורה איתי והאם אני כבר עובדת. עניתי שעדיין לא ושיש לי בתקופה הקרובה מספר ראיונות ותרגילי בית. ואז הדוד אמר בטבעיות ״את גם בטח מראיינת אותם, הא?״.
״but of course״ עניתי, אבל באותה נשימה נזכרתי שזה אשכרה לא היה כזה ברור לפני כמה שנים – לא לי, וגם לא לחברות המגייסות.

הוא אמר לי, ואני אמרתי לו

אז באופן משעשע או לא, דייט וראיון מתחילים בצורה דומה – צד א׳ נחשף לקיומו של צד ב׳ ועושה מהלך. לרוב, המהלך הזה הוא שליחת הודעה שפורשת את ההצעה הרלוונטית.
מי שכבר קרא כמה פוסטים שלי בבלוג יודע שצד א׳ לא חייב להיות מטעם החברה, וזה בהחלט יכול להיות המועמד.

הודעה כזו יכולה להיות – ״היי, אני א׳, מחברת שם-כלשהו. ראיתי את הפרופיל שלך ואשמח לעניין אותך בתפקיד הזה אצלנו…״
והיא לחלוטין יכולה להיות – ״היי, אני א׳, מנהלת מוצר עם <מלא> נסיון. ראיתי את המשרה הזו ואשמח לשמוע עוד פרטים…״

אם צד ב׳ מגיב בחיוב להודעה, מתחילה התכתבות בין הצדדים שמטרתה להביא לכדי שיחת טלפון ראשונית, שנועדה לגישוש בנוגע להתאמה בין הצדדים, ובהינתן כזו – קביעת פגישה.
השיחה הזו, יכולה להיות awkward בהרבה מקרים, אבל יכולה להיות גם נחמדה. במיוחד אם מתכוננים אליה, כפי שכתבתי בפוסט קודם.

אחרי השיחה הראשונית, במידה ויש התאמה בסיסית, לרוב קובעים להיפגש – כדי שאפשר יהיה להכיר יותר לעומק. נשמע מוכר, נכון?

דייט ראשון

משעשע אותי היום לחשוב שפעם הייתי מגיעה לראיונות מאוד לחוצה.
לא בגלל שזה לא הגיוני! זה דווקא ממש כן – זה בכל זאת סוג-של מבחן, בו אני רוצה להוכיח כמה אני מעולה ושכדאי להם לקחת אותי, וגם לשלם לי את מה שאני מבקשת.
וכמעט תמיד באתי בעמדה של ״פליז שיקחו אותי לעבוד אצלם״ בלי יותר מידי מחשבה אם אני רוצה או לא, האם זה מקדם אותי מקצועית או לא, וכו׳.

אז למה זה משעשע אותי? כי פעם ראיון עבודה היה די פשוט. מבקשים שאספר מי אני ומה עשיתי, אולי קצת שואלים על המוצרים שעבדתי איתם ופה ושם מגניבים שאלות טכניות. הכי הרבה היה לכתוב מסמך דרישות לקומקום חשמלי. (סיפור אמיתי).

לא היו שואלים אותי כמה כסף בממוצע מוציאים בארה״ב על קניית שמפו בשנה (צריך לזכור אנשים קירחים. ותינוקות), או מה האלגוריתם לפיו מעלית מסויימת עובדת, וגם לא כמה כדורי טניס נכנסים במטוס בואינג 747 (אני מאלו שישנים במטוס, לא צועדת בו כדי לאמוד את גודלו). בעבר, גם לא היו מבקשים ממני לתכנן את Gmail לאנשים עיוורים, או מגרש חניה שיכול להכיל כל מיני סוגי כלי רכב, וגם לא לאפיין את Booking.com כאילו השנה היא 2007.

היום כן. כמות תרגילי הבית והשאלות שנשאלתי בראיונות היא בלתי נתפסת. כל הדוגמאות שהבאתי פה הן אמיתיות לחלוטין, וזה בלי להזכיר את המקומות ששאלו שאלות התנהגותיות כדי לדעת איך אני מתאימה לערכי הלידרשיפ שלהם.

 
אמממ מה משעשע בזה לא הבנו…
כי דווקא בימים בהם השאלות היו פשוטות, הייתי נלחצת ומתרגשת לפני וממש מקווה לעבור לשלבים הבאים. ועכשיו, כשהשאלות מורכבות יותר – אני לומדת ומתכוננת, אבל לא נלחצת. כן, אני מקווה לעבור לשלבים הבאים, אבל רק במקומות שנראים לי מעניינים ונכונים לי למסלול הקריירה.
אני יודעת לענות על השאלות, ובעיקר יודעת איך לנהל את השיחה – היו לי ראיונות שהצלחתי לעשות shift למראיין שהתחיל בכיוון אחד ואני רציתי להבין עוד דברים על החברה והתפקיד, לפני שאני משקיעה מזמני ללמוד איך לשפר את Facebook Events.

הייתכן שאני…בוגרת?! (מואההההההה)

אמממ…זה רציני?

אני מודה – בכל פעם שמישהו אומר לי שהוא קורא את הבלוג שלי (ונהנה), אני נבוכה ומסמיקה כמו ילדה אבל גם נורא מתרגשת ומתלהבת אמממ…גם כמו ילדה בעצם. אז כשאומרים לי את זה בראיון עבודה – על אחת כמה וכמה…
למה? אחד, כי זה תמיד כייף לשמוע שמשהו שאת עושה, נותן ערך לאחרים. אבל מעבר לזה, זה מראה שהם באמת השקיעו – קראו את קורות החיים שלי (כי יש שם לינק), קראו את הבלוג, וטורחים לציין פרטים מתוכו.

תראו, הבגרות הזו לימדה אותי שראיון עבודה הוא דו-צדדי, ואולי אפילו שוויוני. אז בדיוק כמו שאני לומדת על החברה והמוצר שלה, אני מצפה שהחברה תלמד עלי, על הנסיון המקצועי שלי ועל הרקע שלי. ובדיוק כמו שהם מכינים לי שאלות שמבחינתם מראות את צורת החשיבה שלי ואת האדם שאני, גם אני באה מוכנה עם שאלות – בעיקר כדי להבין אם המקום הזה מתאים לי מבחינת התפקיד, האופק המקצועי, האנשים, והתרבות הארגונית.

חלק מהשאלות כבר נענות בשלב הראשוני – או בשיחת הטלפון או בראיון הראשון, וחלק תוך כדי שאר השיחות. עדיין, אפשר לשאול שוב אם משהו חסר לנו.
ברמת החברה – מה החברה עושה, באיזה שלב הם, כמה עובדים בחברה, כמה גייסו ומתי (להבין מה ה-runway).
ברמת השוק – מי הלקוחות, האם יש מתחרים, מי המתחרים, מה הייחוד של המוצר הזה, לאיזה קהל יעד פונים.
ברמת התפקיד – מה התפקיד (כולל טייטל), מי תהיה המנהלת שלי, איך בנוי הצוות שאליו התפקיד מיועד, איזה פרופיל מחפשים, מה התפיסה הניהולית של המנהל שלי, איך נראה האונבורדינג, ואיך תראה הצלחה בתפקיד.
ברמת התרבות – מה מודל העבודה (כמה ימים בית/משרד), איך מתייחסים לזמן הפרטי של העובדים, מה תהליך הגיוס.
ברמת תהליכי עבודה – האם עובדים בסקוואדים, מה אורך ה release, איך מתקבלות החלטות מוצריות.
ברמה האישית – למה את/ה פה (כלומר מה את/ה אוהב/ת בחברה), למה אני פה (מה ברקע/נסיון גרם לכם ליצור איתי קשר).

נשבעת שבדייטים אני פחות אוכלת את הראש!

יחסינו לאן?

אז אחרי שהדייט הראשון היה מוצלח, ואולי אפילו היה דייט שני – עולה שאלת ״יחסינו לאן״ – האם ממשיכים בתהליך.
אני בדר״כ לא משחקת אותה הארד טו גט – אם היה סבבה (ראיון או דייט), אני אצור קשר ואגיד את זה.
נכון, כולנו רוצים להיות מחוזרים ומוערכים. ומקום עבודה שנותן לי את התחושה הזו בתהליך הגיוס – זוכה אצלי לנקודות בונוס. אבל אני גם מודעת לזה שיש עוד מועמדים, ויש את עבודת היומיום, ואת החיים – וקל ״לשכוח״ מועמדים שמחכים לתשובה, ולכן אם אהבתי ואני בעניין – אני אכתוב להם.

באותה נשימה, יש בי מעט מאוד טולרנטיות (וגם זה כי הסבלנות ויכולת ההכלה שלי גבוהות) למקומות שלא יודעים להתנהל. שלא מבינים שכל מועמד הוא שגריר של החברה, ואנחנו תעשייה קטנה.

על מה אני מדברת?
מקומות שלא חוזרים למועמד ששלח קו״ח – זה הכי בסיסי ופשוט לשלוח מייל. יותר מזה, במייל שמאשר את קבלת הקו״ח שלי, תכתבו שאם זה רלוונטי אז יצרו איתי קשר. ככה אני לא מצפה לשמוע מהם…
(הערה: בחברות גדולות לרוב משתמשים במערכות ייעודיות ולכן ניתן לעשות את זה אוטומטית. בחברות קטנות אני מבינה שזה מצריך משאבים, אבל לגמרי נותן הרגשה של יחס אישי).

מקומות שמבקשים ממליצים אחרי ראיון אחד. זה כמו לקחת אותי לארוחה אצל ההורים אחרי דייט ראשון!!

מקומות שמבקשים ממליצים ולא יוצרים איתם קשר בכלל – זה זלזול בזמן של מועמד ושל הממליצים, כי התקשרתי אליהם וסיפרתי להם על החברה והזכרתי להם דברים שעשיתי ומה כדאי להדגיש. לשווא. [באופן כללי ממליצים זה לא קצת מיושן?! (אבל לפוסט אחר…)]

כאלו שלא מעדכנים לגבי התהליך, בזמן סביר או בכלל – לשלוח לי מייל 7 חודשים אחרי הראיון שלא ממשיכים, זה חוסר רצינות וחוסר מקצועיות משווע. יש שיאמרו אפילו מביך.

מקומות שנותנים תרגיל בית (עוד יגיע פוסט נפרד רק על זה, הישארו עמנו) לפני שדיברו איתי, או שלא טרחו בכלל לקרוא אותו לפני השיחה בה אני מציגה את התוצרים.

והחשוב מכל – כבר העברתם מועמד תהליך, התרשמתם ממנו, שקלתם אותו ובסוף החלטתם לא – לא תיתנו פידבק? לא תאפשרו למועמד להצליח יותר במשרות הבאות? זה אך הוגן לעשות את זה, וגם נותן לי הרגשה שבאמת היתה פה מחשבה.

 
לסיכום

הזמנים השתנו, כן – גם בתקופה מאתגרת בשוק כמו עכשיו, וצריך לזכור שיש לנו את הפריבילגיה לבחור! לא צריך לשכנע, ולא לנסות להתקבל בכוח.
צריך לחשוב על המטרה – מציאת מקום עבודה שתואם למסלול הקריירה שלי.
ועל הערכים שחשובים לי – שתהיה לי בו משמעות, שאביא לידי ביטוי את הנסיון והידע שלי, שיהיה לי כייף עם האנשים.
ולא להתפשר, גם אם עבר הרבה זמן מאז שהתחלתי בתהליך.

בסוף המאצ׳ הנכון יגיע!